בלוג הרילוקיישן בנוי בסדר כרונולוגי, הפרקים מסודרים בסדר עולה.
אנחנו עדיין בעיצומו של המסע, את הפרק הראשון עברנו בגרמניה, והיום, מזה מספר שנים אנחנו מתגוררים בבריטניה. בסיפורי הרילוקיישן שלנו שזורים דילמות לא פשוטות , סימני שאלה , קשיי הסתגלות ובדידות. כול אחד מבני המשפחה חווה את המעברים בצורה אחרת , אני כותבת לכם דרך העיניים שלי. מספרת את סיפורנו מהתחלה , מיקומנו היום הוא בריטניה אנחנו נמצאים בממלכה כבר מספר שנים , ההחלטה שלי לכתוב בלוג משולב , נבעה בעיקר מהרצון להנציח , אבל אז חשבתי שאולי יהיה מישהו שסיפור חיינו יעזור לו , שהוא נמצא בצומת דרכים כמונו . כאמור, לפני מספר שנים עשינו רילוקיישן לגרמניה ,משפחה עם ארבעה ילדים וקונטיינר אחד. לקחנו את כול התקוות והחלומות שלנו לנסות משהו אחר , מתוך המחשבה שכדאי לנסות ולא להצטער , כי חיים פעם אחת , כי יש מקומות אחרים שלא ראינו , מתוך הכמיהה לטעמים חדשים, למקומות אחרים ומרתקים . לאחר תקופה קצרה יחסית ( במונחי רילוקיישן ) ,ביצענו מעבר לבריטניה זה לא הולך ונהיה קל , אלא ההיפך , אבל לימד אותנו הרבה על מה חשוב בחיים , על ההבדל בין עיקר לטפל, על משפחה , על חברים, על תרבויות , על הישרדות ועל קושי. לנתק ארבעה ילדים מהמקום הטבעי שלהם ,להשתדל שהמעבר יהיה חלק עד כמה שאפשר מבלי לפגוע בהם בשום צורה , זה קו המחשבה שמלווה אותנו בכול רגע נתון . אם יש לכם שאלות , אשמח לענות עליהם מנסיוני , אתם יכולים לכתוב להפנות שאלות לדף הפייסבוק של סופראמא
מקווה שתהנו , שלכם דורית
אנשים שמגיעים לרילוקיישן בדרך כלל מגיעים לזמן תחום מראש , על ידי חוזה העסקה כזה או אחר ואם נוצר קשר , מתחילה איתו למעשה הספירה לאחור מתחילת ההיכרות ועד הפרידה הבלתי נמנעת. אנשים באים והולכים , מגלים עניין , מתקרבים ומתרחקים , משאירים חותם או מרפרפים ונעלמים , נעים במעגלים
הילדים שלי למרות שנולדו בישראל , אימצו את השפה האנגלית כשפת אם , קשה לי עם זה מאוד , להתרגל לרעיון הם לא ממש מבינים את כול הניואנסים , הפתגמים ושטף דיבור , אני מדברת אליהם בעברית כול הזמן , קוראת להם ספרים ( מעט מדיי ) משתדלת להשמיע מוסיקה עברית ,דיסקים ומחזות זמר, אבל הסביבה שואבת אותם אליה והם מגלגלים את האנגלית בלי חשש ובעברית מדברים כמו עולים חדשים .
הפוסט מוקדש לכול הנשים שנוסעות בעקבות בן הזוג שלהן .
זה יכול להיות גם האיש שאיתה אבל מחקרים מראים שרובם המכריע של המעברים נעשה בעקבות האיש , ככה זה . עובדתית .
חודש שעבר ציינו 5 שנים לתחילת ההרפתקאה שלנו , ההחלטה לעזוב , הגבול בין אומץ לטמטום , בה יצאנו אל הלא נודע עם 4 ילדים קטנים וחלום גדול .
אחד הדברים הקשים ברילוקיישן או הגירה למדינה אחרת הוא הריחוק מהמשפחה . את מחיר החלומות שלנו על עתיד אחר משלמים הילדים, ואת המחיר הכי גדול משלמים סבא וסבתא
כאן אף אחד לא שואל אותך שאלות "אישיות " מדיי , "אז כמה בעלך מרוויח ?" "איך זה שאת לא עובדת?"
"את לא משתגעת בבית?" "מה את עושה כול היום לבד?" השיחות מנומסות וקבועות על מזג האוויר , על דה ועל אה.
לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ומאזינה לשקט , אני צריכה כמה רגעים להבין איפה אני נמצאת . עברו מספר שנים מאז הגענו לממלכה ועדיין לפעמים יש לי פלשבקים ממקומות אחרים , מחיים...
אני לא יודעת אם אנחנו מעריכים מספיק את הדברים הקטנים בחיינו .
השיגרה , המקומות המוכרים , הבריאות , הפנים המוכרות .
אני אישית לא אוהבת שמטלטלים לי את השגרה . מקובעת , אוהבת את המוכר והידוע .
כמו נעלי בית ישנות . טוב, בערך.