כול אחד צריך שיהיה לו עתיד גם אם אינו יודע מה הוא טומן בחובו …

לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ומאזינה לשקט , אני צריכה כמה רגעים להבין איפה אני נמצאת .

עברו מספר שנים מאז הגענו לממלכה ועדיין לפעמים יש לי פלשבקים ממקומות אחרים , מחיים קודמים .

הבית הוא לא הבית שלי , התחושה היא של מקום קבע ומקום ארעי גם יחד , זאת תחושה מוזרה.

אנחנו מתחילים להשריש , אם נרצה או לא נרצה זה תהליך שמתרחש מתחת לפני השטח. הילדים שלנו מכים שורש טרי ורענן בעוד אנחנו שולחים את שורשינו העייפים

לעבר אדמה אחרת .

השפה מתנגנת בפיהם , מתגלגלת בטבעיות , בעוד שאצלנו היא עדיין זורמת באיטיות , בקצב אחר בו המוח מתרגם לשפה אחרת את מה שהלב רוצה להגיד .

לפעמים הביטחון שלי מתערער בעיקר כשהאיש שלי שואל אותי " את חושבת שעשינו את הצעד הנכון ?" אני מזכירה לו ולעצמי עשינו את המעבר הזה כי רצינו לדעת מה

יש מעבר לקשת, מתוך כמיהה לחיים אחרים , שונים , שלווים יותר לנו ולילדים שלנו , מתוך רצון להתפתחות מקצועית גלובאלית .

יש לי זמן לעצמי , אני יכולה ללכת לפילאטיס , ליוגה , לספרייה , לבריכת השחייה , להסתובב שעות לשופינג בקניון , לצהריים עם חברה וארוחת בוקר עם חברה אחרת , מעולם לא

היה לי כול כך הרבה זמן לעצמי או כול כך הרבה חברות ועדיין אני מרגישה שזה לא בסדר , שאני מוכרחה לעשות משהו עם עצמי .

את קורות החיים שלי אני מתרגמת לאנגלית , שולחת אותם לחברות השמה בחיפוש אחרי עבודה , החשש העיקרי שלי נובע מהתמרון בין הבית , הילדים והעבודה,

מהעובדה שאין לי רשת בטחון למקרה שאחד הילדים ירגיש רע , מהידיעה שלמעשה אנחנו לבד בעולם החדש שיצרנו לעצמנו.

אני מדחיקה את עניין השפה , מבינה איך הרגישו העולים החדשים ומצטערת שאולי לא הייתה לי מספיק סבלנות לעצור רגע ולנסות להבין עד כמה זה מורכב להתהלך על אדמה אחרת .

הטלפונים מתחילים להגיע . אני הולכת לראיונות עבודה , זה מסקרן ומאתגר אותי ולמען האמת אני קצת חוששת לקבל תשובה חיובית .

לוקחת את הילדים בבוקר לבית הספר , מחנה את הרכב במקום הקבוע , אומרת שלום לאיש זהירות הדרכים הקשיש שמעביר אותנו את מעבר החצייה באדיקות , במסירות בכול

מזג אוויר , מיסטר ג'ונס קוראים לו , כך קוראים לכול אנשי זהירות הדרכים בווילס.

ברחבה הגדולה של בית הספר אני פוגשת את האימהות האחרות , רבות מהן לא עובדות וזה מקובל , אנחנו נפגשות לקפה של בוקר בבית הקפה היווני שבפינת הרחוב

לקפוצ'ינו עם מעט קינמון מעל, המשקה הקבוע.

הבקרים עוברים בעצלתיים ואני נהנית מכול רגע , מעריכה את תחושת החופש ויודעת שהכול זמני .

בימי שלישי אני מתנדבת בבית הספר , נפגשת עם אימהות אחרות שמתנדבות אף הן וזה ממלא אותי תחושת סיפוק

עם הילדים הגדולים שלי לא נכחתי , הייתי שם אבל גם במקומות אחרים , כאן אני אמא נוכחת ולמילה הזאת יש משמעות מיוחדת בעיניי .

זוטות כמו מה להכין לארוחת הצהריים מטרידות את מנוחתי , עושה לעצמי פרוייקטים יזומים בבית, מתענגת על הפשטות , הימים חולפים בעצלתיים ויום אחד דומה פחות או יותר למשנהו .

אורחים מישראל נוחתים אצלנו ואני שעד לא מזמן גיששתי את דרכי בעיר הופכת באחת למדריכת טיולים , מסבירה , מראה , לוקחת , מחזירה , נהנית לארח , לטרוח סביבם

ומעצם העובדה שיש משפחה מסביב לילדים שלנו , נוצרת את הרגעים הקסומים האלה .

הפלשבקים שלי קיימים , הם חלק ממני ואני מודעת לעובדה שהם תמיד יהיו שם , אני נזכרת בחוויות שעברנו , מקומות שראינו ואנשים שפגשנו והמשיכו הלאה .

האם ככה מרגישים אנשים אחרים שחוו מעבר בין מדינות? התחושה שהולכים אל הלא נודע מרחפת מעלינו , אני יודעת שדברים יכולים להשתנות כהרף עין , אנחנו חיים

על זמן שאול .

נדמה שאנשים כאן לוקחים את הזמן אחרת פה יש משמעות למונח פנאי , מסביב לאגם אנשים רצים בריצת בוקר , גשם , לא גשם , דואגים לבריאות שלהם , הפאב השכונתי

מתמלא משעה 5 אחרי הצהריים , חוזרים מהעבודה לפאב , שותים בירה , צופים במשחקי כדורגל על משך ענק , צוחקים , אוכלים , נהנים.

ככה צריך לחיות ,אני חושבת לעצמי , האנשים האלה יודעים למצות את הרגע.

האיש שלי עובד בארץ אחרת , טס וחוזר שוב ושוב אל הפינה שלנו , עובד במסירות ובנאמנות האופייניות לו , בלי הרבה מילים. זה זמני אני מעודדת את עצמי .

כול אחד צריך שיהיה לו עתיד גם אם אינו יודע מה הוא טומן בחובו …

שלכם , דורית

אשמח לשמוע מכם

תגובות