סתם יום של חול

הדברים הקטנים שלא חושבים עליהם כשגרים בישראל .

אני רוצה לקפוץ לסידורים , בעלי בעוד אחת מנסיעותיו הרבות ואני משאירה את הילדים עם אחותם המתבגרת

( איזה מזל שיש לי אפשרות כזאת )

יש לך טלפון של חברות שלי ? כן אמא , לכי כבר מה את בלחץ ? כולה את הולכת לסופר וחזרה

(היא לא מבינה בכלל על מה אני חושבת , מה אם יקרה לי משהו בדרך ?)

על המקרר שלנו תלוייה רשימה של אנשי הקשר ממוספרת למי צריך להתקשר קודם

האיש שלי רחוק ואני לבד , אין סבסבתא שגרו על ידינו מרחק של שלושה בתים , יש רק אנשים זרים שהפכו להיות "משפחה" אחרת .

תנעלי את הדלת טוב ואל תפתחי לאף אחד אני כבר חוזרת .

"יאווו לכי כבר , מה את חושבת שאני בת 3 ? יכולת לחזור כבר ". ( מתי היא הפכה להיות אישה דעתנית כזאת ? )

במקרה אחר  … הקטנה שלנו צריכה לעבור ניתוח שנקבע לשעה מאוד מוקדמת בבוקר.

אני מסתערת על רשימה לוגיסטית , מקפיצה את הילדם לחברה שלי שתיקח אותם לבית הספר , משאירה הנחיות

מפורטות ומתפללת שהכול יעבור חלק , אין לי זמן לחשוב יותר מדיי , מברכת שנקרו בדרכי אנשים טובים באמצע הדרך .

בכול הפעמים האלה שאני חושבת לעצמי "מה יהיה אילו יקרה משהו שאין לי שליטה עליו ? " אני מזכירה לעצמי שזאת הבחירה שלנו ושזה

המחיר שאנחנו משלמים , שבחרנו להתחיל משהו חדש ולמחוק חיים קודמים.

במגרש המשחקים הגדול בחצר בית הספר , בשעה שלוש וחצי מגיעות סבתות וסבים לאסוף את הנכדים , ארץ של מהגרים

הילדים ההודיים , הסיניים , התאילנדיים , הפקיסטניים , הזדמנות שווה שניתנה לכולם .

אני מקשיבה לשיחות המתוקות של הילדים :

איפה סבתא שלך ? שואל ילד את הבן הקטן שלי . היא גרה רחוק בארץ אחרת הוא עונה . אז היא תבוא לכריסטמס?  שואל הילד האחר

הבן שלי מושך בכתפיו , פונה אליי ואומר הוא לא מבין כלום אמא . כן , הוא לא מבין כלום אני אומרת לו , אתה צודק.

הזכרונות שלנו מתפוגגים לאט , חיים אחרים נשכחים מאיתנו ואנחנו חיים כבר מציאות אחרת . בדרך מבית הספר אנחנו עוצרים באגם

הגדול שעל יד הבית , אם זורחת השמש והשמיים בהירים צריך לנצל כול רגע , מדשאות ענקיות מקיפות את חצר המשחקים הילדים

משתוללים , מטפסים על חבלי הטיפוס , גולשים במגלשה הענקית שמוצבת בכניסה לפארק .אני רוצה להאכיל את הברבוזים אומרת

המתוקה שלי , מוציאה את שאריות ארוחת הצהריים שלה מתיק הגב, פוחדת ומתרגשת להאכיל אותם זורקת להם חתיכות גדולות של לחם

אני נהנית מהאנונימיות שהתלוותה למעבר שלנו ומצד שני מרגישה חשופה ובודדה .

כאן אף אחד לא שואל אותך שאלות "אישיות " מדיי , "אז כמה בעלך מרוויח ?" "איך זה שאת לא עובדת?"

"את לא משתגעת בבית?" "מה את עושה כול היום לבד?" השיחות מנומסות וקבועות על מזג האוויר , על דה ועל אה .

small talk , שיחות קטנות ולא חשובות , אף אחד לא מפתח דיונים וכולם נזהרים בלשונם . הכול מעל לפני השטח , אין חדירה לפרטיות .

יום חמישי זה היום של המנקה שלי , כשאת צריכה למצוא מנקה ואין לך את מי לשאול, אף אחד לא ממש רוצה לתת הממלצות ולקחת

אחריות ,  אז איך מצאתי אותה ? בתיבת הדואר שלי צצים כול הזמן פליירים , ניקוי מרזבים , חידוש ארובות , בניית תוספות לבית

הכול מגיע אליי ובדרך כלל מוצא את מקומו בפח האשפה .

בין כול הפליירים הגיע פתק קטן , קשה לך להתמודד ? אני אעזור לך היה כתוב עליו בכתב וורוד . חייגתי , ענתה לי בחורה מקסימה מהצד

השני. נזכרתי בכול סיפורי העוזרות המפחידים ששמעתי , אף פעם לא הייתה לי עוזרת קבועה ובאמת איזו הצדקה יש לי לקחת עוזרת

כשאני בבית ?

קבענו להיפגש , היא התגלתה כאישה חרוצה שהקימה עסק לבד , בזמן שהיא הבריקה את אריחי החרסינה ומתחה את החדרים

למעלה למסדר המפקד וסירבה לקפה שהצעתי לה בפעם השנייה , נכנסתי למטבח והתחלתי להכין ארוחת צהריים . בזמן שאני קוצצת ,

בוחשת , מערבבת , היא נעמדה בפתח "דורית, הקומה למעלה נקייה , מה לעשות עכשיו? " שאלה. עכשיו , אמרתי , הפסקת קפה ועוגיות

שהכנתי ואת לא מכירה מעמולים..

"אני לא מאמינה שיש לך 4 ילדים , למה הזמנתי אותי לנקות אצלך?  הבית שלך נקי" .

אני יודעת , ניקיתי לפני שבאת,   רציתי לדבר עם מישהו , ובאמת שלא ניקיתי יסודי רק סידרתי …

"אני מרגישה שאני לא משתלטת על הבלאגן של הילדים , אני אעזור לך להרחיב את העסק , אמליץ עלייך לכול החברות שלי" ,

"אבל את לא מכירה אותי מספיק,"  את צודקת אמרתי ,  אבל את בדיוק מה שחיפשתי .

התיישבתי לכתוב המלצה בדף הפייסבוק של אמהות בית הספר .

אשמח לשמוע מכם

תגובות