הגבול בין אומץ לטמטום
ההחלטה לעזוב הכול וללכת לא מתרחשת ביום אחד .
קדמו לה שנתיים כמעט שהאיש שלי היה על הקו לחו״ל , משאיר אותי לפרקי זמן גדולים לטפל בהכל לבדי.
בדיוק סיימנו לבנות את בית החלומות שלנו , בדם יזע ודמעות , בעשר אצבעות מתקדמים לאט לאט , צעד אחרי צעד .
ואז ההכרה שמוכרחים לעשות שינוי.
הסיבה שאני טוענת שהגבול בין אומץ לטיפשות קטן היא שלא היה חסר לנו כלום . נכון , עבדנו קשה, שנינו . 24/7 מחוברים לסלולרי (מהעבודה) , ללפטופ (מהעבודה) ולעבודה בכלל .
תמיד זמינים , תמיד שם.
ואז נולדו התאומים והרגשתי שאני לא מספיק אמא , בין עבודה לבית , למטלות ,רציתי להרגיש את הילדים , להיות איתם גם אם זה אומר שזה יהיה בארץ אחרת . גם אם זה לתקופה .
הרגשתי שאם לא ננסה , לא נדע . אם לא נצא מהמקום המוכר והידוע , אולי נתחרט בעתיד
בעיניי , עדיף לטעות מאשר לא לנסות .
ההחלטה נפלה .
