רילוקיישן שני אנחנו מגיעים…

עשיתי את הלא יאומן (מבחינתי ).

הצלחתי בתוך 3 ימי חיפושים אינטנסיביים לסגור חוזה לבית בקרדיף .

ועכשיו אני בטיסה חזרה לדרזדן , בקונקשיין בפרנקפורט אני מתיישבת על יד בחורה צעירה , יש לנו עיכוב קטן בטיסה

ואנחנו מתחילות לדבר , יותר נכון אני מתחילה והיא זורמת , היא בריטית שנוסעת בעקבות האהבה לגרמניה , דלתות מסתובבות.

אנחנו בדיוק בכיוון ההפוך .

יש לנו שבועיים בלבד לסדר הובלה , למסור מפתחות לנוח בעל הבית, להגיד שלום לאנשים שהיו חלק מחיינו

בתקופת החיים הזאת .

אני עוצרת לחשוב למה היינו צריכים את כול הכאב ראש הזה ? איך זה שאנחנו מסכימים לנתק את הילדים שלנו שוב ושוב ולהתחיל מחדש ? האם אנחנו עושים את המעשה הנכון ? אין ספור שאלות ותהיות מתרוצצות בראשי עכשיו במערבולת החושים הזאת , אבל אין לי זמן להתעכב , אנחנו צריכים לארוז ( שוב ) למצוא חברת הובלה ( שוב ) , אם יש משהו שאני שונאת לעשות זה לעבור דירה .נדהמת לגלות כמה צעצועים / בגדים / שטויות צברנו .

מייחלת לנקודת עוגן , נקודת קבע , שורשים .

בימים הקרובים אני עסוקה בצילומי וידאו במקביל לאריזות , שמה את הפלאפון על המתקן ברכב ומצלמת דרכים

הדרך לבית חב"ד האהוב עליי , הדרכים אל העיר וממנה , אולי זה יישמע נאיבי אבל אני חושבת לעצמי שמתישהוא אסתכל בוידאו שצילמתי וארגיש געגועים לתקופה אחרת .

מאיפה לעזאזל נמצא מובילים ? שיחה עם אמא מבית ספר שבדיוק עברה מהולנד לדרזדן השאירה אצלי טלפון של לי , סיני שאין לי מושג איך התגלגל לגרמניה . גם הנושא הזה נסגר.

שוב , מיון של דברים , ערימות של שקיות לצדקה ( לא התעכבתי על עניין המיחזור בגרמניה מספיק אבל אסור להשאיר דברים סתם ככה בחוץ ) ביומיים האחרונים חדר השינה הענק שלנו מתמלא בקרטונים , בין לבין אני אורזת את המטבח , המזווה , בגדי הילדים והמזוודות . ממלאת את הפנקס שלי ברשימות שרק לא אשכח כלום .

ברגע האחרון ההובלה לא יכולה להגיע לפני שאנחנו טסים אלא שלושה ימים אחרי ושוב אנחנו מחפשים פתרון ומוצאים אותו בדמות אנשי חב"ד המקסימים שדואגים לזה כמו גם להביא מנקה שתסדר אחרינו ( בטח עשינו משהו טוב בגלגול קודם )

יום הטיסה מגיע , אנחנו ממריאים מברלין , קונקשיין בהולנד בואכה בריסטול . ארובות השמיים נפתחות , גשם זלעפות ב28 לאוגוסט , הנסיעה אל הלא נודע חלק 2 . נהג המונית הגרמני אדיב ומאוד מקצועי , אנחנו מסתכלים אל המרחבים שמסביבנו , מנסים לצרוב את הדרך , לשמר את הזכרון .

התאומים חסרי מנוחה , עייפים מהדרך , מהקימה המוקדמת , אנחנו מתרוצצים סביבם , שני הילדים האחרים ממתינים בסבלנות , אני מתבוננת בהם וחושבת שהם שינו קצת את דפוס ההתנהגות שלהם , ייאוש? תקווה? שוב העיניים ננעצות בנו משפחה עם 4 ילדים והמון מזוודות , איזה משוגעים חושבים האנשים שמסביבנו אלה עם ילד אחד שיושב בדממה דבוק לאיזה מכשיר אלקטרוני.

הנחיתה בבריסטול, תחקור אנשי הביטחון וההגירה , קבלת רכב שכור , ההגה בצד השני , הנהיגה בצד שמאל מבעיתה אותי , איך אתרגל לזה ?

מכוונים את הGPS המובנה ברכב , כבר 10 בלילה , הילדים רצוצים מאחור וישנים , היום הארוך הזה הוא רק סיום לתקופה מתישה נפשית ופיזית.

הרכב מפלח את הכביש האיש שלי ואני שותקים , שנינו יודעים שלהתחיל מחדש זה לא קל ומה יש לדבר ? מה מחכה לנו איש אינו יודע .

הגשר המפריד בין ווילס לאנגליה מקבל את פנינו , חוצים את כביש האגרה ועוד שעה קלה אנחנו בקרדיף .

בחודשיים הבאים נשהה במפרץ קרדיף , בדירה מאובזרת ומרוהטת שמחכה לקבל את פנינו . Atlatic warfe .

קרדיף, ווילס – הגענו .