קראו כאן על מבוא לרילוקיישן שלנו אם הצטרפתם אליי עכשיו
מצטערת מראש אם הפוסט הזה יהיה מעט מלנכולי .
זה לא המצב רוח שקמתי אתו בבוקר או עניינים שעוברים עליי לאחרונה .
התעוררנו לבוקר חדש . הילדים שהיו עייפים מטיסות קונקשיין ישנו עד מאוחר.
אני כמו תמיד התעוררתי ראשונה , הכנתי לעצמי קפה ויצאתי למרפסת ( אני יודעת, שמתי לב שזה חוזר על עצמו )
כול בית צריך (לפחות) מרפסת .
כול בית צריך ( לפחות ) מרפסת
הגשם ירד כול הלילה ,זוהי קבלת הפנים שאנחנו זוכים לה בכול מדינה שעברנו אליה.
כמו שהבנתי מאוחר יותר , גשם וקארדיף אלה למעשה מילים נרדפות. גם עכשיו מטפטף טפטוף מרגיז , רסיסי טיפות מים.
מתחת לרגליי זורם נהר הTaff , ספינת דייגים ממונעת ועל חרטומה מתנוסס דגל ווילס שטה במורד הנהר אל הים הפתוח . חותרים בסירות קייאקים משמיעים קריאות עידוד לעצמם.
ממול המרפסת , מעברו השני של הנהר אנשים רצים בהתעמלות בוקר ואנרגיות שרק להם יש כרגע , רוכבים על אופניים , אימהות בטייץ צמוד דוחפות עגלות תינוקות בריצה נמרצת, נדמה שרק לי מפריע הטפטוף.
אני מרגישה כמו בלון שהוציאו לו את האוויר , אין לי באמת חשק להתחיל הכול מהתחלה , אני נאנחת מעומק הלב.
יש משהו מאוד מרגיע בהתבוננות בנהר .
המקרר שלנו ריק , כאחת שרגילה באריזות של מזוודות , דאגתי לקחת אתנו קורנפלקס לילדים , חלב עמיד וכמה חבילות
של "גודיס" , אותי לא יתפסו לא מוכנה . לא בכול מה שקשור לצידה לדרך ומטבח.
כשהילדים מתעוררים הם רצים ישר למרפסת , מצמידים את האף לזגוגית החלון ומתפעלים מהנהר .
אנחנו משאירים את הילדים בבית הדירות עם אחותם הגדולה ויוצאים למלא את דירת המעבר הזאת בכול טוב .
אחרי שעתיים אני מתחילה להבין איך עובד כול דבר במטבח , החימום הריצפתי במקלחות מופעל ואנחנו מתרעננים מהטיסה המתישה הזאת . תוך שעה קלה אנחנו יושבים לאכול ארוחה ראשונה בווילס.
הלימודים מתחילים אומנם ב1 לספטמבר , אך לילדים עדיין אין בית ספר כי אנחנו לא נמצאים בדירה שלנו , יעברו 6 שבועות עד שזה יקרה .
הזמן עובר , אני נמצאת עם הילדים ( כולם ) בבית 24/7 , זה מתיש , אני לא נוהגת ( בשלב זה ) , האיש שלי נוסע לעבודה שלו מיד למחרת ואני צריכה לחשוב מה עושים ואין לי מושג איפה אני נמצאת .
אז לכול האנשים אי שם שחושבים שרילוקיישן זה פיקניק והכול וורוד , חשוב לי להעביר את התחושות האמיתיות שהרגשתי, תסכול , לחץ, חוסר וודאות , כול יום שהילדים מפסידים בבית ספר יהפוך למאתגר וקשה עבורם , בעיקר עבור הבת הגדולה שלנו שמתחילה כיתה 9 ( ט ), נושא השפה לתאומים הקטנים שלנו מעסיק אותי הם מפטפטים קצת בגרמנית וקצת בעברית. ואנחנו רואים המון טלוויזיה באנגלית לתרגול.
בימים שהגשם מחליט לעשות הפוגות אני לוקחת אותם לטיולים רגליים , אין לי ברירה אחרת, אנחנו ממוקמים קרוב למפרץ קארדיף , ואני מנסה לסגל להם איזו שהיא שגרת יום בתוך חוסר הוודאות הזה , אין דבר יותר גרוע מחוסר וודאות – בוודאות .
התרגשות עתידית בפתח, אחותי מתחתנת בשעה טובה , היא מתגוררת בלונדון ולמזלנו מדובר בנסיעה ונוכל להיות נוכחים בהרכב מלא ואף לפגוש את שאר המשפחה שמגיעה מישראל , יש למה לצפות .
אני יוצרת קשר עם הישראליות שהכרתי ומזמינה את המשפחות אלינו לארוחת שישי אמיתית לאות הוקרת תודה , הם מגיעים עם ארגז צעצועים "זמניים " עד שהמכולה שלנו תגיע ואנחנו אסירי תודה על כך, הילדים שלנו מתרגשים להכיר חברים חדשים שמדברים עברית או כמו שהבן הקטן שלי קורא להם "עבריים" , התרגשות גדולה הערב מוצלח מאוד , החברה נפלאה, האוכל נותן תחושה של בית , נרות השבת דולקים ואני מרגישה טיפונת פחות אבודה .
תישארו איתי להמשך המסע שלנו .
מזמינה אותכם להצטרף לסופראמא/Supermum בפייסבוק
שלכם, דורית
(תאריך מקורי של הפוסט אוגוסט 2012 )
אשמח לשמוע מכם
תגובות