כול פעם שמשפחה ישראלית חדשה מגיעה לכאן , אני מתרגשת מעט .
תמיד מסקרן אותי לשמוע מה הביא אנשים למקום הלא שגרתי שאנחנו גרים בו , האם יש להם ילדים ? בני כמה הם ? והאם נמצא שפה משותפת ?
אנשים שמגיעים לרילוקיישן בדרך כלל מגיעים לזמן תחום מראש , על ידי חוזה העסקה כזה או אחר ואם נוצר קשר , מתחילה איתו למעשה הספירה לאחור מתחילת ההיכרות ועד הפרידה הבלתי נמנעת. אנשים באים והולכים , מגלים עניין , מתקרבים ומתרחקים , משאירים חותם או מרפרפים ונעלמים , נעים במעגלים .
נדמה לי שרק בגלל הסיבה הזאת של זמן תחום ומוגדר מראש, היחסים מסתכמים בדרך כלל במפגשי ישראלים בראש השנה ובפסח .
בגלל כול מה שציינתי קודם לא ציפיתי למצוא חברה חדשה באמצע החיים ואז הגיעה טל , אחת כזאת שמראש הודיעה במפגש הראשון שלנו בקול רם שהיא לא נשארת כאן חצי שנייה אחרי שהחוזה של האיש שלה נגמר , שהיא השאירה הכול בhold , בעבודה מחכים לה ( מי יכול להאשים אותם? ), המשפחה שלה היא הדבר הכי יקר לה בחיים ( גם שלי ) ואין מצב בעולם שהיא לא חוזרת לישראל, מזג האוויר כאן ממש מדכא , היא סובלת מקור ולא מבינה איך אנשים חיים כאן.
המעגלים שלנו לא הצטלבו בהתחלה ואז זה פשוט קרה , בהדרגה מצאנו אחת את השנייה "אז תגידי , איפה מוצאים כאן טחינה שווה" ? יש דבר כזה פטרוזילה אמיתית ולא בדוגמית ? הכרתי לה את סעיד, פטרוזיליה בזר ענק וכרפס עם עלים למרק אמיתי לא כזה שמוכרים בסופר חנוט בשקית ניילון ( יחסית למדינה שדואגת למיחזור וגובה כסף על כול שקית , כול ירק ופרי כאן עטוף בניילון ) , טחינה אמיתית וסופלקי אמיתי , החלפנו מתכונים , קירבנו לבבות, לימדתי אותה לשתות שנדי ( "אני לא שותה אלכוהול "! רק תטעמי נו אל תהיי כבדה ) חרכנו את הוואטסאפ בקילומטרים של מילים ומחשבות , דיבורים על דה והא ( בעיקר על הא ) . עשינו חגים ביחד , חגגנו ימי הולדת לילדים , צחקנו מלא !
לאט לאט התחלתי לשמוע דברים אחרים על המקום שבחר אותנו , על החינוך המעולה בבית הספר , על מחירי המזון השפויים , על אנשי ווילס האדיבים והלבביים , לאט לאט קרה לה מה שקרה לי והיא התחילה להיטמע , להתאקלם , להעריך דברים אחרים חוץ ממזג האוויר המדכא .
ימי שמש גרמו לה להתפעלות ( "דורית … תליתי כביסה בחוץ את קולטת ?" ) שיחות הטלפון הארוכות שלנו צבעו ימים קודרים בצבעים אחרים , פונקתי בקפה טסטר צו'יס מיובא משובח , בציפורניים מטופחות , בחברות אמיתית וכנה .
בימי רביעי שכחנו מהכול והלכנו למפגש של שיחות מלב אל לב , שיחות נפש ארוכות , דלק לנשמה בעברית מתגלגלת , בלי מעצורים , בלי חומות . רק כשצלצל הפעמון בפאב קמנו ללכת , לא מבינות לאן הזמן עף. הייאוש נעשה יותר נוח .
שעון החול לא עצר מלכת , הוא היה שם ברקע זוחל לאט , ערמומי , מתגנב .
בתוכי קיוויתי שהיא תישאר , שהקלפים ישתנו אבל זה לא קרה . הדחקתי והדחקתי אבל זהו ברגע כתיבת שורות אלו מזוודות נארזות , ארגזים נחתמים בגלילי סלוטייפ שקופים , ציוד נמכר והחלטות מתקבלות .
אני נשארת כאן והיא ממשיכה הלאה , לחברים בעבודה שמחכים לה, לחיבוק של משפחה , לשפה , לבית , לשורשים שהשאירה מאחור , להתחלה חדשה ישנה שהיא המשך של אותו hold .
איך אורזים את כול הפארקים ? האגמים ? הברבורים ? את נתיבי הנסיעה לבית הספר ? איך אורזים חיים אחרים בטעם אחר ? איך אורזים חברה ?
אני מאחלת למשפחה המקסימה הזאת את כול הטוב והשפע שיש ליקום להציע , שתתאקלמו ותתמזגו ותצליחו תגיעו להישגים ותכבשו יעדים ושהחברות ביננו תמשיך להתקיים בין שתי יבשות .
שלכם ,
דורית
אשמח לשמוע מכם
תגובות