תקציר הפרקים הקודמים .
הפרוייקט בגרמניה הסתיים מוקדם ( מדיי ) מהצפוי , אחרי חופשה של שלושה חודשים ( וטיול שורשים בפולין ) האיש שלי קיבל פרוייקט חדש בברזיל ואנחנו אמורים להצטרף אליו בתום שנת הלימודים .
אלפי העוקבים של הבלוג הזה ( הי אמא ) יודעים שאני מאוד חוששת מהמעבר .
נכון לעכשיו אני אם חד דורית , האיש שלי מגיע כול שלושה שבועות הביתה לכמעט חמישה ימים .
הוא מספר לי סיפורים על המקום החדש, האנשים שעובדים איתו , המנטליות , הבירה, הכדורגל , העיר והנופים , למזלו הוא דובר את השפה , אני יודעת שיצליח שם . בסופי שבוע הוא תר את העיר , נוסע ומכיר מקומות אחרים , רואה עולם . במקביל מדבר עם בית הספר הבינלאומי לגבי הילדים , בודק שכונות מגורים אפשריות, תייר בברזיל .
זוכרים שסיפרתי לכם על אישה מקסימה שהכרתי באינטרנט שעשתה רילוקיישן לברזיל ? אנחנו מתכתבות והיא מזמינה את האיש שלי לארוחת שישי . שוב אנשים טובים באמצע הדרך , היא מספרת לי שאין בברזיל מרציפן שהיא כול כך אוהבת, שהכול מאוד יקר , שיש שכונות שאסור להסתובב בהן ביום ומיותר לציין שבלילה , שהיא יוצרת פסיפסים מרהיבים בזמנה הפנוי ( כן , הרבה נשות רילוקיישן מגלות את חדוות היצירה )
בביקור הראשון של האיש שלי אני שולחת לה מכתב תודה והמון מרציפן , גרמניה מלאה במרציפנים משגעים , גן עדן לאוהבי השקדים המתוקים, בתמורה ממתינה לי חבילה עם קרם גוף בריחו של פרי האסאי המשגע .
אני מתמודדת עם המון לבד , אמאבא במדינה אחרת , מצד אחד אין וויכוחים , על חינוך למשל אמא אמרה וזהו זה , מצד שני , זה לא קל ואין אף אחד מסביבי שיכול להושיט לי יד . עם שפה של ילדה קטנה אני מפלסת את דרכי בנחישות , מעסיקה את עצמי עם הילדים והבית מגיעה בלילה למיטה הגדולה והריקה , מנהלת שיחות סקייפ טרנס אטלנטיות בעדכונים שוטפים .
הרבנית המקסימה מציעה לי עזרה כמו תמיד ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים הולכת אליה , שופכת את הלב בעברית , זה עוזר לי לשמור על שפיות .
היא דואגת למצוא לי עוזרת בית שמגיעה בימי חמישי ובזמן שהיא מנקה אני במטבח , מגלה את עצמי מחדש , טועמת ורוקחת , ממלאת את הנפש בריחות התבלינים , מתגעגעת ושוכחת .
אנחנו מתקרבים לסוף שנת הלימודים והגעגועים העזים לישראל גורמים לי להזמין לנו כרטיסי טיסה , אני יודעת שאצטרך לטוס לבד עם הילדים בזמן שבעלי שקוע כול כולו בפרוייקט הזה . אני נועלת את הפחד במגירה חשוכה , כמו שאני עושה תמיד כשאני לא יודעת אם אתמודד , פשוט לא חושבת יותר מדיי ומבצעת , כשאני כבר עמוק בתהליך אני לא מטרידה את עצמי במחשבות על אם וכאשר .
אני מזמינה מונית שתיקח אותנו עד לפראג , אורזת מזוודות , בודקת עשרות פעמים שלא שכחתי כלום , מעמיסה את הילדים , הבוסטרים, מתנות לאהובים שלי ,את עצמי וטסה .
למרבה הפליאה , לא רק שאני מסוגלת לטוס עם ארבעה ילדים ( בינהם תאומים בני שנתיים ושמונה חודשים ) , איכשהו יוצא שאני חוזרת עם חמישה ילדים , חברה של המתבגרת שלנו תחזור איתנו לטיול של שבועיים .
נהג המונית הגרמני , מדייק מאוד ( היה למישהו ספק בעניין הזה ? ) מעמיס את המזוודות ואנחנו יוצאים לדרך , בנופים הקסומים של דרזדן בואכה צ'כיה , משקיפים מהחלון שדות חרדל רחבי ידיים , הנוף הגרמני מתחלף בנוף הצ'כי , נכנסים לכפרים דלים , בתים ישנים מאבן , ארובות עשנות , בעלי חיים , מכוניות ישנות , סוסים רתומים לעגלות עמוסות חציר ושקט מופתי בחלל המונית . הוא בתפקיד ואני גם ככה לא יכולה לנהל שיחה מאוד מעמיקה בגרמנית הדלה שלי מדי פעם הוא שואל שאלה ואני עונה בקצרה , לפחות שמתי לב שאני מבינה המון .
מגיעים לפראג , עוברים את הביקורת , רכישה קטנה של שוקולדים איכותיים בדיוטי פרי וטסים
הילדים התנהגו יפה כול הטיסה , פרט לתקלת הקאות קטנה ( מכניסה לרשימה שלי לארוז שתי חליפות לקטנים והמון מגבונים ) עברנו את זה .
נתב"ג . עם הנחיתה על הקרקע , אני מרגישה שלווה ומיד אחריה חמסין , אנחנו מתקלפים מהשכבות שלנו כמו בצל , כבר שכחתי כמה חם בקיץ בישראל .
עוברים את ביקורת הדרכונים , ביציאה מחכה לנו מונית גדולה , הנהג שלנו אדיב , חייכן ומאוד חברותי שם לילדים די וי די של פסטיגל שירי ילדים והם מאושרים , הוא לא מפסיק לשאול אותי שאלות ואנחנו מדברים המון, הנסיעה עוברת ממש כמו קסם.
עוד שעה קלה נהיה בבית של ההורים שלי .
המונית עוצרת בשער הבית , אנחנו נרגשים מאוד ההורים שלי עומדים בפתח , מהשער אני מריחה את ריחות התבשילים שאמא שלי עמדה והכינה לכבודנו .
התגעגענו לריח המוכר , לבית , לחמימות העוטפת , לשלווה .
אני מרגישה מוגנת , בטוחה , יכולה להפסיק להיות המבוגר האחראי היחיד לחודש הקרוב .
הקלה .
שלכם ,
דורית
אשמח לשמוע מכם
תגובות