בוקר טוב דרזדן…
הבוקר הגיע, אחרי לילה גשום זרחה השמש
מתעוררת ראשונה לגלות שהחלון שלנו צופה אל עבר הרים וכרמים , בראש ההר ניצב מבנה מרשים , שלימים יהיה אחד המקומות האהובים עליי . מקום מפלט .
לאיש שלי יש יום חופש לפני שיתחיל את הפרוייקט שלו .
נכנסת למטבחון הקטן להכין לי קפה ראשון של בוקר , בשקט של הבוקר כשכולם ישנים זה הקפה האהוב עליי ביותר.
התאומים ישנים בלול קמפינג שסידרו לנו , הגדולים ישנים באגף אחר בדירת הסטודיו שלנו .
מתבוננת בפניהם הזעירות והשלוות , רק בני שנתיים , גורים קטנים אני תוהה , מה הם זוכרים ומה יזכרו מהמסע שלנו יחד .
לאט לאט הבית מתעורר, כולם רוצים לצאת החוצה לראות איפה אנחנו , פרט ללובי לא ראינו כלום עדיין.
אחרי ארוחת בוקר מפנקת בחדר האוכל של המלון , מול פניהם המשתאות של האורחים שפעם אחרונה שראו ארבעה ילדים במשפחה אחת היתה מזמן כנראה , אנחנו יוצאים לסיור בעיר דרזדן בירת סקסוניה .
העיר שהוחרבה כמעט כליל בבליץ במהלך מלחמת העולם השנייה , שוחזרה כמעט בפרוטרוט על ידי הגרמנים , על סמך צילומים שנשמרו בידי התושבים .
האיש שלי נוהג , יודעת שממחר ההגה יהיה בידיים שלי .
כול ההכנה הנפשית שעשיתי לעצמי לא הכינה אותי לחשמליות שנוסעות לצד המכוניות באמצע הכביש , זה מפחיד .
ההכרה מחלחלת
את לבד . תלמדי להסתדר. את מסוגלת .
הקטנים מרוצים מהדרך , חוצים את נהר האלבה רחב המימדים , מתפעלים מהנוף , מהמבנים , כול כך שונה מהעיר שלנו , כול כך אחר .
המתבגרת שלנו מזעיפה פנים , זה יהיה חלק ממנה בחצי שנה הראשונה , היא לא רצתה לבוא לכאן ולעזוב את המוכר , הידוע , בגיל ההתבגרות הדבר האחרון שהיה חסר לה על הראש זה הורים הרפתקניים .
מלאת חששות היא יודעת שתצטרך להיכנס לכיתה ח' בבית הספר הבינלאומי של דרזדן , לא ממש מעניין אותה שזה בית ספר פרטי , יוקרתי .
ביננו , האנגלית שמלמדים בישראל לא הכינה אותה מספיק לצעד כזה .
למדנו לתת לה את הזמן שהיא זקוקה לו . לא להעיק .
הגעגועים חזקים ומשתלטים בשלב הזה , מלווים בחששות האם הצעד הזה נכון , האם נצליח ?
ברילוקיישן יש הרבה סימני שאלה , האיש שלי למעשה ממשיך את חייו הרגילים בעוד כולנו עשינו וויתור לפעמים וויתור כואב .
אני מתגעגעת להורים שלי , רוצה להגיע כבר ולדבר איתם.
זה יהיה הקשר שלנו בזמן הקרוב . שיחות סקייפ רוויות דמעות וגעגועים .
אשמח לשמוע מכם
תגובות