ואז הגיעה טל

כול פעם שמשפחה ישראלית חדשה מגיעה לכאן , אני מתרגשת מעט .

תמיד מסקרן אותי לשמוע מה הביא אנשים למקום הלא שגרתי שאנחנו גרים בו , האם יש להם ילדים ?  בני כמה הם ? והאם נמצא שפה משותפת ?

אנשים שמגיעים לרילוקיישן בדרך כלל מגיעים לזמן תחום מראש , על ידי חוזה העסקה כזה או אחר ואם נוצר קשר , מתחילה איתו למעשה הספירה לאחור מתחילת ההיכרות ועד הפרידה הבלתי נמנעת. אנשים באים והולכים , מגלים עניין , מתקרבים ומתרחקים , משאירים חותם או מרפרפים ונעלמים , נעים במעגלים .

נדמה לי שרק בגלל הסיבה הזאת של זמן תחום ומוגדר מראש, היחסים מסתכמים בדרך כלל במפגשי ישראלים בראש השנה ובפסח .

בגלל כול מה שציינתי קודם לא ציפיתי למצוא חברה חדשה באמצע החיים ואז הגיעה טל , אחת כזאת שמראש הודיעה במפגש הראשון שלנו בקול רם שהיא לא נשארת כאן חצי שנייה אחרי שהחוזה של האיש שלה נגמר , שהיא השאירה הכול בhold , בעבודה מחכים לה ( מי יכול להאשים אותם? ), המשפחה שלה היא הדבר הכי יקר לה בחיים ( גם שלי )  ואין מצב בעולם שהיא לא חוזרת לישראל, מזג האוויר כאן ממש מדכא , היא סובלת מקור ולא מבינה איך אנשים חיים כאן.

המעגלים שלנו לא הצטלבו בהתחלה ואז זה פשוט קרה , בהדרגה מצאנו אחת את השנייה "אז תגידי , איפה מוצאים כאן טחינה שווה" ? יש דבר כזה פטרוזילה אמיתית ולא בדוגמית ? הכרתי לה את סעיד,  פטרוזיליה בזר ענק וכרפס עם עלים למרק אמיתי לא כזה שמוכרים בסופר חנוט בשקית ניילון ( יחסית למדינה שדואגת למיחזור וגובה כסף על כול שקית , כול ירק ופרי כאן עטוף בניילון ) , טחינה אמיתית וסופלקי אמיתי , החלפנו מתכונים , קירבנו לבבות, לימדתי אותה לשתות שנדי ( "אני לא שותה אלכוהול "! רק תטעמי נו אל תהיי כבדה ) חרכנו את הוואטסאפ בקילומטרים של מילים ומחשבות , דיבורים על דה והא ( בעיקר על הא ) . עשינו חגים ביחד , חגגנו ימי הולדת לילדים , צחקנו מלא !

לאט לאט התחלתי לשמוע  דברים אחרים על המקום שבחר אותנו , על החינוך המעולה בבית הספר , על מחירי המזון השפויים , על אנשי ווילס האדיבים והלבביים , לאט לאט קרה לה מה שקרה לי והיא התחילה להיטמע , להתאקלם , להעריך דברים אחרים חוץ ממזג האוויר המדכא .

ימי שמש גרמו לה להתפעלות ( "דורית … תליתי כביסה בחוץ את קולטת ?" ) שיחות הטלפון הארוכות שלנו צבעו ימים קודרים בצבעים אחרים , פונקתי בקפה טסטר צו'יס מיובא משובח , בציפורניים מטופחות , בחברות אמיתית וכנה .

בימי רביעי שכחנו מהכול והלכנו למפגש של שיחות מלב אל לב , שיחות נפש ארוכות , דלק לנשמה בעברית מתגלגלת , בלי מעצורים , בלי חומות . רק כשצלצל הפעמון בפאב קמנו ללכת , לא מבינות לאן הזמן עף.  הייאוש נעשה יותר נוח .

שעון החול לא עצר מלכת , הוא היה שם ברקע זוחל לאט , ערמומי , מתגנב .

בתוכי קיוויתי שהיא תישאר , שהקלפים ישתנו אבל זה לא קרה .  הדחקתי והדחקתי אבל זהו ברגע כתיבת שורות אלו מזוודות נארזות , ארגזים נחתמים בגלילי סלוטייפ שקופים , ציוד נמכר והחלטות מתקבלות .

אני נשארת כאן והיא ממשיכה הלאה , לחברים בעבודה שמחכים לה, לחיבוק של משפחה , לשפה , לבית , לשורשים שהשאירה מאחור , להתחלה חדשה ישנה שהיא המשך של אותו hold .

איך אורזים את כול הפארקים ? האגמים ? הברבורים ? את נתיבי הנסיעה לבית הספר ? איך אורזים חיים אחרים בטעם אחר ? איך אורזים חברה ?

אני מאחלת למשפחה המקסימה הזאת את כול הטוב והשפע שיש ליקום להציע , שתתאקלמו ותתמזגו ותצליחו תגיעו להישגים ותכבשו יעדים ושהחברות ביננו תמשיך להתקיים בין שתי יבשות .

שלכם ,

דורית

 

 

 

 

 

RelatedPost

אשמח לשמוע מכם

תגובות

סופר אמא / Supermum

נעים מאוד, שמי דורית, לא למדתי בישול בצורה מקצועית אבל אני אוהבת לבשל. בלי מניירות, מתכונים פשוטים ולא מורכבים , ברובם ממוחי הקודח מחומרי גלם זמינים ולא יקרים במיוחד. חשובה בעיניי , הפשטות, הכנות, הרעננות והאיכות ממש כמו בחיים

You may also like...

3 Responses

  1. מאת Ruthi Fern:

    די,אני מתגעגעת כל הזמן…מי שעבר לשם ומי שחי כאן. משפחה נקרעת..וגם חברים

  2. ורדה יקרה שלי , לב ענק ואישיות כובשת כול כך הרבה טוב באישה אחת חרוצה מתגעגעת אלייך למדתי ולומדת ממך כול פעם מחדש ! אוהבתותך מרחוק כמו מקרוב

  3. וואי דוריתי
    איזה מרגשת את
    דמעות בעיניי
    שונאת פרדות

    את כותבת מדהים
    אוהבת אותך, מתגעגעת
    ומאחלת לך ולמשפחתך המדהימה
    את כל הטוב שבעולם

להגיב על Ruthi Fern לבטל