כול אחד צריך שיהיה לו עתיד גם אם אינו יודע מה הוא טומן בחובו …

לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ומאזינה לשקט , אני צריכה כמה רגעים להבין איפה אני נמצאת .
עברו מספר שנים מאז הגענו לממלכה ועדיין לפעמים יש לי פלשבקים ממקומות אחרים , מחיים קודמים .
הבית הוא לא הבית שלי , התחושה היא של מקום קבע ומקום ארעי גם יחד , זאת תחושה מוזרה.
אנחנו מתחילים להשריש , אם נרצה או לא נרצה זה תהליך שמתרחש מתחת לפני השטח. הילדים שלנו מכים שורש טרי ורענן בעוד אנחנו שולחים את שורשינו העייפים
לעבר אדמה אחרת .
השפה מתנגנת בפיהם , מתגלגלת בטבעיות , בעוד שאצלנו היא עדיין זורמת באיטיות , בקצב אחר בו המוח מתרגם לשפה אחרת את מה שהלב רוצה להגיד .
לפעמים הביטחון שלי מתערער בעיקר כשהאיש שלי שואל אותי " את חושבת שעשינו את הצעד הנכון ?" אני מזכירה לו ולעצמי עשינו את המעבר הזה כי רצינו לדעת מה
יש מעבר לקשת, מתוך כמיהה לחיים אחרים , שונים , שלווים יותר לנו ולילדים שלנו , מתוך רצון להתפתחות מקצועית גלובאלית .
יש לי זמן לעצמי , אני יכולה ללכת לפילאטיס , ליוגה , לספרייה , לבריכת השחייה , להסתובב שעות לשופינג בקניון , לצהריים עם חברה וארוחת בוקר עם חברה אחרת , מעולם לא
היה לי כול כך הרבה זמן לעצמי או כול כך הרבה חברות ועדיין אני מרגישה שזה לא בסדר , שאני מוכרחה לעשות משהו עם עצמי .
את קורות החיים שלי אני מתרגמת לאנגלית , שולחת אותם לחברות השמה בחיפוש אחרי עבודה , החשש העיקרי שלי נובע מהתמרון בין הבית , הילדים והעבודה,
מהעובדה שאין לי רשת בטחון למקרה שאחד הילדים ירגיש רע , מהידיעה שלמעשה אנחנו לבד בעולם החדש שיצרנו לעצמנו.
אני מדחיקה את עניין השפה , מבינה איך הרגישו העולים החדשים ומצטערת שאולי לא הייתה לי מספיק סבלנות לעצור רגע ולנסות להבין עד כמה זה מורכב להתהלך על אדמה אחרת .
הטלפונים מתחילים להגיע . אני הולכת לראיונות עבודה , זה מסקרן ומאתגר אותי ולמען האמת אני קצת חוששת לקבל תשובה חיובית .
לוקחת את הילדים בבוקר לבית הספר , מחנה את הרכב במקום הקבוע , אומרת שלום לאיש זהירות הדרכים הקשיש שמעביר אותנו את מעבר החצייה באדיקות , במסירות בכול
מזג אוויר , מיסטר ג'ונס קוראים לו , כך קוראים לכול אנשי זהירות הדרכים בווילס.
ברחבה הגדולה של בית הספר אני פוגשת את האימהות האחרות , רבות מהן לא עובדות וזה מקובל , אנחנו נפגשות לקפה של בוקר בבית הקפה היווני שבפינת הרחוב
לקפוצ'ינו עם מעט קינמון מעל, המשקה הקבוע.
הבקרים עוברים בעצלתיים ואני נהנית מכול רגע , מעריכה את תחושת החופש ויודעת שהכול זמני .
בימי שלישי אני מתנדבת בבית הספר , נפגשת עם אימהות אחרות שמתנדבות אף הן וזה ממלא אותי תחושת סיפוק
עם הילדים הגדולים שלי לא נכחתי , הייתי שם אבל גם במקומות אחרים , כאן אני אמא נוכחת ולמילה הזאת יש משמעות מיוחדת בעיניי .
זוטות כמו מה להכין לארוחת הצהריים מטרידות את מנוחתי , עושה לעצמי פרוייקטים יזומים בבית, מתענגת על הפשטות , הימים חולפים בעצלתיים ויום אחד דומה פחות או יותר למשנהו .
אורחים מישראל נוחתים אצלנו ואני שעד לא מזמן גיששתי את דרכי בעיר הופכת באחת למדריכת טיולים , מסבירה , מראה , לוקחת , מחזירה , נהנית לארח , לטרוח סביבם
ומעצם העובדה שיש משפחה מסביב לילדים שלנו , נוצרת את הרגעים הקסומים האלה .
הפלשבקים שלי קיימים , הם חלק ממני ואני מודעת לעובדה שהם תמיד יהיו שם , אני נזכרת בחוויות שעברנו , מקומות שראינו ואנשים שפגשנו והמשיכו הלאה .
האם ככה מרגישים אנשים אחרים שחוו מעבר בין מדינות? התחושה שהולכים אל הלא נודע מרחפת מעלינו , אני יודעת שדברים יכולים להשתנות כהרף עין , אנחנו חיים
על זמן שאול .
נדמה שאנשים כאן לוקחים את הזמן אחרת פה יש משמעות למונח פנאי , מסביב לאגם אנשים רצים בריצת בוקר , גשם , לא גשם , דואגים לבריאות שלהם , הפאב השכונתי
מתמלא משעה 5 אחרי הצהריים , חוזרים מהעבודה לפאב , שותים בירה , צופים במשחקי כדורגל על משך ענק , צוחקים , אוכלים , נהנים.
ככה צריך לחיות ,אני חושבת לעצמי , האנשים האלה יודעים למצות את הרגע.
האיש שלי עובד בארץ אחרת , טס וחוזר שוב ושוב אל הפינה שלנו , עובד במסירות ובנאמנות האופייניות לו , בלי הרבה מילים. זה זמני אני מעודדת את עצמי .
כול אחד צריך שיהיה לו עתיד גם אם אינו יודע מה הוא טומן בחובו …
שלכם , דורית

אשמח לשמוע מכם

תגובות

סופר אמא / Supermum

נעים מאוד, שמי דורית, לא למדתי בישול בצורה מקצועית אבל אני אוהבת לבשל. בלי מניירות, מתכונים פשוטים ולא מורכבים , ברובם ממוחי הקודח מחומרי גלם זמינים ולא יקרים במיוחד. חשובה בעיניי , הפשטות, הכנות, הרעננות והאיכות ממש כמו בחיים

You may also like...

4 Responses

  1. כרמית הגיב:

    דורה יקרה..הפוסטים שלך גורמים לי לחשוב..יש נכון ולא נכון? יש טוב ורע? צריך לנסות כנראה..ולזה צריך אומץ..שתהיה שנה טובה וחג שמח!

    • Dorit Cohen Baybus הגיב:

      הלוואי וידענו לאן מועדות פנינו, אך אם ידענו האם היינו הולכים בדרך הזאת ? לחיים יש את הדרך שלהם ומה שיקרה יקרה לטובה וכך מזמן לנו היקום.
      חושבת עליך. שנה נפלאה והמון חיבוקים

  2. מיכצוקית הגיב:

    את כותבת מקסים ונוגע❤

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: