שיגרה זה טוב או רע ?
אני לא יודעת אם אנחנו מעריכים מספיק את הדברים הקטנים בחיינו .
השיגרה , המקומות המוכרים , הבריאות , הפנים המוכרות .
אני אישית לא אוהבת שמטלטלים לי את השגרה . מקובעת , אוהבת את המוכר והידוע .
כמו נעלי בית ישנות . טוב, בערך.
אני משתלטת על העניינים האלה במהירות , דבר ראשון צריך לרשום את הילדים במרפאה לברר טלפון של רופא חירום , שהרי כידוע
מרפי עובד חזק בסופי שבוע וחגים נוצריים . לבדוק שהחיסונים שלהם מתאימים למערכת הבריאות הבריטית , אנחנו לא צריכים בעיות עם בתי הספר והגנים
לחפש שוב ספרית טובה , סופר נוח , לדעת איפה לקנות את כול הדברים השווים ובקיצור להתמצא בסביבה .
אני מתחילה לנהוג , בהססנות , מרגישה קצת כמו נהג חדש על הכביש .
להפתעתי כולם אדיבים , מרימים את היד לשלום כשנותנים זכות קדימה , עוצרים במעבר חצייה הרבה לפני שכפות הרגליים דורכות על המדרכה
מחכים בתור, מדברים בנימוס .
הילדים מתחילים מסגרות חינוכיות , לא אלאה אותכם בסיפורי ההרשמה לבתי הספר , כדי למצוא בית ספר טוב לא מספיק לגור בשכונה טובה ולשלם כול חודש הון קטן על שכירות ומיסים , הביקוש גדול מההיצע ולכן אנחנו נאלצים להגיש ערעור לעירייה המקומית .
כבר הבנתי לא מהיום שיש אנשים שהכול הולך להם קשה . אנחנו משתייכים לקבוצה הזאת כפי הנראה .
אני שולחת את הילדים לבית הספר ולגן , הם הולכים בחוסר חשק מוחלט ואני מעסיקה את עצמי בהתאקלמות שלהם .
האיש שלי כאמור עובד קשה מאוד , למרות המודעות לזמן הפנוי של העובד בבריטניה ולמרות העובדה שלא מרבים להטריד אותו בשעות של אחרי העבודה , אי אפשר להוציא את הישראלי מתוכו הוא נותן את כול כולו , להצלחת הפרוייקט ואני כמו תמיד מעריצה אותו ונזכרת איך הלכתי אחריו מתוך אמונה שלמה .
כול אחד עסוק בשיגרת יומו , בכול העולם הבוקר נראה אותו דבר , שגרת החיים דומה , ארוחת בוקר , בית ספר , חוגים .
אני מעסיקה את עצמי בזמן הפנוי שנותר לי עד שהילדים חוזרים , כאן בערך דבק בי הכינוי סופראמא , מסתובבת בסופר שעות , מאתגרת את עצמי בהכרת הסביבה
מחליטה להירשם ליוגה , לחדר הכושר , עכשיו זה מאמי טיים !
הכריסטמס מגיע ואנחנו טסים לברלין לטפל בויזות שלנו , שוהים שם שלושה שבועות בקור מקפיא , בשלג , כדי להגיש את הויזה שלנו צריך לצאת מבריטניה .
אנחנו מתפללים שהכול יעבור בשלום . ואכן מקבלים את החותמת המיוחלת .
הילדים הם הקשר החברתי היחיד כרגע , לאט לאט עם רכישת השפה שלהם ( כול אחד בקצב שלו ) נוצרות חברויות ביני לבין האמהות האחרות
הזמנה ליום הולדת ראשונה ממלאת אותנו אושר , קביעת פליי דייט , ביקור משותף במשחקייה , וגולת הכותרת הזמנה לערב אמהות .
המעגל החברתי מתחדש , ואיתו מתחדשת גם ההכרה שהשגרה טובה לנו .
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת להורים שיוצאים למקומות אחרים היא להיות סבלניים ולא להשוות את הילדים שלהם לאף ילד אחר .
אני זוכרת שכולם אמרו לי שהם ידברו אנגלית מהר מאוד בפועל כול ילד הוא עולם בפני עצמו , עם רצונות , מאווים וחלומות
לא תמיד החלומות של אבא ואמא מתאימים להם וצריך להבין שהם חסרי אונים אל מול המציאות שנכפתה עליהם .
להקשיב להם . כול הזמן , הדיעה שלהם חשובה לנו , לדעת שלרילוקיישן יש תאריך סוף ולהכין אותם לזה וגם את עצמנו .
אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לכתוב לי , אני כאן .
שלכם ,
דורית
