תעצרו את התנועה , הקונטיינר הגיע !

העניינים מקבלים תאוצה ,

את המפתחות לבית שלנו קיבלנו כבר לפני שבועיים , בזמן הזה קניתי הרבה דברים מאנשים שעזבו את דרזדן , הכרתי אותם דרך לאונור המתווכת שלנו שהפכה לחברה טובה ויקרה.

מכונת כביסה במקום זאת שהשארנו בארץ  תוצרת גרמניה כמובן , כוורת גדולה יד שנייה במצב מעולה, כסאות עץ בצבע מהגוני מזוג שחוזר לאינדונזיה, מנורות לילה מיוחדות מאישה שחוזרת לארצות הברית, וילונות, תמונות וחפצי נוי שונים ,בבוקר אחרי פיזור הילדים , מונית אמא,  הייתי נוסעת לבדי  אל הבית הריק מנקה ומסדרת את הדברים שקניתי .

חברת ההובלות הימית מתאמת מול הרשויות את הגעת הקונטיינר שלנו זה לא עניין של מה בכך ואין כאן מקום להקלת ראש , זה עניין רציני וככה מתייחסים אליו כאן. הקונטיינר מגיע מעיר הנמל המבורג בצפון מערב גרמניה , עושה את כול הדרך בנסיעה לילית לדרזדן , בנסיעה רצופה של כ5 שעות ואמור להגיע בדיוק בשעה 8 בבוקר.

בכניסה לרחוב Heinrich Zille  העירייה ממקמת שלט גדול ערב לפני , הרחוב ייסגר לתנועה משעה 8 בבוקר עד 5 אחרי הצהריים , זה הזמן שייקח לפרוק את הקונטיינר הענק שלנו מעריכים הגרמנים .

שלט מוצב ערב לפני בתחילת הרחוב – תמונה מהרשת

אנחנו ממהרים בפיזור הילדים בבוקר, מבקשים רשות להכניס אותם מוקדם מהרגיל ובכול זאת מצליחים להגיע רק בשעה 8:10 .

הקונטיינר שלנו עומד בתחילת הרחוב שסגור לתנועה , 5 סבלים בסרבלים כחולים – כתומים ממתינים בעצבנות מציצים בשעון . איחרנו בעשר דקות שלמות . אני עדיין לא מבינה גרמנית אבל מבינה מהבעות הפנים שלהם שהם לא מרוצים , אנחנו מתחילים ברגל שמאל.

מנהל העבודה הוא בחור גברתן בשם יורגן והיחיד שמדבר אנגלית , הוא מוציא תיק מסמכים , אלה החפצים שלנו , האיש שלי עובר על הפרטים ומאשר להתחיל בפריקה, רק יורגן מתאם הכול, שאר העובדים מתחילים בפריקה בשקט וצייתנות , מעלים את כול הדברים הכבדים למעלה , שלוש קומות , ללא מעלית אני לא שומעת דבר . דממה . אין תלונות .

על הארגזים שלנו לא כתוב עליהם דבר פרט למספרים אני מוציאה את הדף ששמרתי בתיק שלי שלושה חודשים ומכוונת את הארגזים לחדרים לפי המספרים שלהם. מבקשת מהצוות להתחיל עם המטבח וחדרי הילדים. הם מפרקים בשקט את כול הארגזים , האיש שלי מתחיל להרכיב את המיטות , פינת האוכל, מדפים , מייד אחרי שמצא את ארגז כלי העבודה שלו , המקדחה החשמלית , הברגים, הגרמנים משתאים זאת העבודה שלהם , אף אחד לא הרכיב במקומם ארונות לפני כן . בשבילו זאת תרפיה הוא עבד בזה לפני שנים ונהנה מזה מאוד .

בשעה 10 אני מבקשת מיורגן אם אפשר להביא לעובדים קפה וסופגניות , הוא מרוצה מההתקדמות ומאשר הפסקה של 10 דקות . אני יורדת למאפייה שנמצאת מתחת לבית וקונה המון לחמניות טריות וקטנות עם גבינה צהובה, קפה וסופגניות . מגישה לעובדים הנבוכים , תאכלו תאכלו אני מבקשת , כול הלילה הם נהגו ואחרינו יש להם נסיעה לשטוטגארט , 5 שעות נסיעה דרומה .

אף אחד לא קנה להם קפה אף פעם , אומר יורגן . תודה מקרב לב ,Vielen Dank הם אוכלים במרץ , בביישנות, בתיאבון רב אבל בשקט מוחלט ומיד ממשיכים בעבודה .

אני פורקת ארגזים ענקיים למזווה , אבל אלה לא ארגזים שארזתי , הם לא מוכרים לי בכלל , אמא שלי כתבה עליהם בכתב גדול "מזווה" הם לא מופיעים ברשימה שלי, היא חשבה שיהיה בהם צורך , כאילו שאין אוכל בגרמניה , קופסאות של טחינה גולמית , קטניות , חומרי ניקוי , קפה ,פתיתים , במבה, ממתקים לילדים , כול פעם אני פותחת עוד ארגז ונשארת פעורת פה , יש לי כאן אוכל יבש לחודשיים שלמים , המזווה שלי מתמלא והבית מתחיל לקבל צורה.

האיש שלי מתחיל בהרכבת המיטות של הילדים , הארונות מורכבים כבר , אלה ארונות שקנינו כאן באיקאה , את שלנו השארנו בישראל ואני מתחילה לפרוק את הבגדים , המצעים והמגבות , בשעה 13:00 בצהריים הבית נראה כמו בית מבולגן אבל כבר בית , אני שואלת אם החברה רעבים שוב , הם אומרים לא – מוכרחים לסיים .

בשעה 15:30 אחרון הארגזים הרלוונטיים מפורק . אנחנו סוגרים את הבית , אומרים שלום למובילים שלנו ונוסעים להביא את הילדים מבית הספר והגן.

בדרך חזרה מפנקים את הילדים בסושי במסעדה על יד הבית, האוכל האהוב עליהם , חוגגים כי זאת סיבה למסיבה .

לא נוסעים למלון יותר , כבר עשינו צ'יק אאוט מהבית שהיה לנו בשלושת החודשים האחרונים, הילדים נרגשים כשם מבינים שהלילה יישנו בבית אמיתי ,הם עולים במעלה המדרגות , מרעישים, מלאי שמחת חיים ואנרגיות , הבניין הזה שהיה דומם כול כך הרבה זמן , מקבל צבע ולחן חדש , צחוקם של ילדים יהודיים, כהי שיער ושובבים מאוד נשמע בבניין .

בקומה הראשונה ממוקמים משרדי החברה של בעל הבית , הקומה השנייה ריקה עדיין בשיפוצים בשעה 5 בערב דלתות הבניין הגדולות והעתיקות נסגרות וננעלות ואנחנו נשארים לבד בבניין .

הילדים מאושרים , מחבקים את הצעצועים שלהם , רצים ברחבי הבית הענק הזה מחדר לחדר צוהלים וצווחים, חודשיים וחצי עברו מאז הפעם האחרונה שראו את הדברים שלהם , נרגשים , כול פתיחת מגירה גורמת לפרצי צחוק ואושר . איזה מזל שאף אחד לא גר למטה אני אומרת , מנסה להרגיע אותם אבל האדרנלין מטפס בדמם.

אין לנו אינטרנט או חיבור לטלוויזיה עדיין , בגרמניה זה לוקח זמן , חודש שלם ליתר דיוק .

אז אחרי ארוחת ערב בחדר האוכל הגדול והחדש שלנו ואמבטיית קצף מפנקת , אחרי המון התרגשות ויום עמוס , הילדים צונחים למיטות ונרדמים מיד.

אנחנו עייפים ומרוצים , יוצאים למרפסת חדר השינה שלנו , בה מיקמנו שולחן ושני כסאות אינדונזיים מעץ מהגוני, מזג האוויר קריר אבל נעים , אנחנו מרימים כוס לחיים , מרוצים מתוצאות היום ,יושבים משקיפים אל הרחוב הראשי , תנועת החשמליות הלוך ושוב, אנשים חוזרים מהעבודה , מקניות, משגרת חיים. בכול העולם הערב נראה אותו הדבר .

ממולנו בניינים , חלונות גדולים קרועים אל הרחוב הראשי מנורות לילה קטנות דולקות בחדרי הסלון ופינות האוכל, אין וילונות בחלונות הבתים ממולנו ואנחנו פשוט יושבים במרפסת הקטנה שלנו ומסתכלים על אנשים שאנחנו לא מכירים בשגרת הערב שלהם, מציצים לחייהם , השכנים החדשים שלנו .

הבית עכשיו בדרזדן

שגרת החיים דומה בכול מקום בעולם

הצצה אל חיים של אנשים שאנחנו לא מכירים

זהו . יש בית .

אשמח לשמוע מכם

תגובות